אבק דיגטלי פרקים 3-5 - העת המודרנית, לידתו של הסטושי והנקמוטו של הקריפטוגיאופוליטיקה עד עצם היום הזה...

פרק 3: המאה ה-20 של הכל: כאוס, קריפטוגרפיה וגלובליזציה

שנות ה-20: הבום וההייפ

המאה ה-20 נפתחה כמו מסיבה פרועה. שנות ה-20, הידועות כ"שנים הרועמות", היו תקופת שגשוג חסרת תקדים בארצות הברית. הכלכלה זינקה, בורסת וול סטריט רתחה, וההתלהבות סביב השקעות במניות הפכה למגפה. אנשים השקיעו ברכבים, מכשירי רדיו, ואפילו בחברות מפוקפקות, מתוך אמונה שהשגשוג לעולם לא ייגמר. הבנקים חילקו הלוואות קלות, והציבור קנה מניות בהמוניו, כאילו כסף צומח על העצים. זו הייתה בועה כלכלית, מונעת על ידי תאוות בצע וחוסר הבנה של הסיכונים.

במקביל, הקריפטוגרפיה התחילה לקבל תפקיד מרכזי. במלחמת העולם הראשונה, צפנים כמו ספר הצפנים של הצי הגרמני הפכו לכלי קריטי להעברת פקודות. הבריטים פיתחו שיטות לפריצת צפנים, כמו טלגרמות זימרמן, ששינו את מהלך המלחמה. הצפנה הפכה לא רק כלי צבאי, אלא גם כלי כלכלי – ממשלות השתמשו בה כדי להגן על סודות מסחריים ולהבטיח יציבות כלכלית.

התרסקות 1929: השפל הגדול

המסיבה נגמרה ב-1929, כשבורסת וול סטריט התרסקה. ה"יום השחור" באוקטובר סימן את תחילת השפל הגדול – משבר כלכלי שהפיל מיליונים לעוני, סגר בנקים והרס את האמון בשווקים. הבנק המרכזי של ארצות הברית, שהוקם כמה שנים קודם לכן, העלה את הריבית כדי לרסן את ההתלהבות, אבל זה רק החמיר את המצב, כיוון שהצריכה וההשקעות קרסו. לקח יותר מעשור להבין איך לתקן את הכלכלה. הנשיא רוזוולט הכניס תוכניות ממשלתיות לבניית תשתיות ותמיכה בחלשים, אבל האמון בשווקים התאושש לאט.

המשבר הזה הראה משהו עמוק על הכלכלה: היא לא רק מספרים, אלא פסיכולוגיה. כשהאמון נשבר, הכל קורס. הקריפטוגרפיה, בינתיים, המשיכה להתפתח. ממשלות השתמשו בצפנים כדי להגן על תוכניות כלכליות סודיות, כמו תקציבי מלחמה או הסכמי מסחר. הצפנה הפכה לחלק מהמאמץ לשקם את האמון – לא רק בין ממשלות, אלא גם בין אנשים לשווקים.

הידרדרות למלחמה: אידיאולוגיות מתנגשות

השפל הגדול הזין אידיאולוגיות קיצוניות. בגרמניה, המשבר הכלכלי סייע לעליית הנאצים, שהבטיחו סדר ושגשוג. ברוסיה, הקומוניזם של סטלין הציע חלופה לקפיטליזם, תוך דיכוי חופש הפרט. הפשיזם, הסוציאליזם והקפיטליזם התנגשו, והובילו למלחמת העולם השנייה – הקונפליקט הקטלני בהיסטוריה, שהותיר עשרות מיליוני הרוגים והרס כלכלי.

הקריפטוגרפיה שיחקה תפקיד מכריע במלחמה הזו. מכונת האניגמה הגרמנית, שיצרה צפנים עם מיליוני קומבינציות, נחשבה לבלתי חדירה. אבל הבריטים, בהובלת אלן טיורינג, פיתחו מחשב מוקדם שפרץ את האניגמה. זה היה ניצחון של קריפטוגרפיה על פני כוח, והראה איך הצפנה יכולה לשנות את ההיסטוריה. במקביל, האמריקאים השתמשו בצפנים מבוססי שפות אינדיאניות, כמו קוד נאוואחו, שהיה בלתי ניתן לפיצוח. הצפנה הפכה לכלי של הישרדות, אבל גם של כוח כלכלי – ממשלות השתמשו בה כדי להגן על משאבים ותוכניות.

העולם נבנה מחדש: המלחמה הקרה והשוק הגלובלי

אחרי המלחמה, העולם קם מההריסות. הסכמים בינלאומיים ב-1944 יצרו סדר כלכלי חדש: הדולר הפך למטבע עולמי מגובה בזהב, והוקמו מוסדות כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. המערב, בהובלת ארצות הברית, דחף קפיטליזם ושוק חופשי, בעוד המזרח, בהובלת ברית המועצות, דגל בקומוניזם. המלחמה הקרה הייתה לא רק מאבק צבאי, אלא גם כלכלי – תחרות על מי יצליח לבנות עולם משגשג יותר.

השוק הגלובלי צמח במהירות מסחררת. המצאת הקונטיינר בשנות ה-50 הפכה את הסחר הבינלאומי לזול ומהיר. בורסות כמו וול סטריט וטוקיו הפכו למרכזי כוח, וההתלהבות חזרה: בשנות ה-80, בועת הנדל"ן ביפן וההשקעות בסטארט-אפים בארצות הברית הראו שהשווקים לא למדו מהעבר. הכלכלה הפכה אקספוננציאלית, אבל גם שבירה יותר – משברים כמו זה של 1987 הראו שהגלובליזציה מביאה סיכונים חדשים.

לידת האינטרנט: הקו המנחה לקריפטו

במקביל, האינטרנט נולד כקו מנחה לעתיד. בשנות ה-60, משרד ההגנה האמריקאי פיתח רשת מחשבים שחיברה אוניברסיטאות ומכוני מחקר. זה היה הבסיס לאינטרנט המודרני, שהפך את התקשורת לגלובלית ומיידית. אבל עם האינטרנט הגיעה בעיה: איך מגנים על מידע ברשת פתוחה? כאן הקריפטוגרפיה זינקה קדימה. בשנות ה-70, חוקרים המציאו הצפנה אסימטרית – שיטה שבה מפתח ציבורי משמש להצפנה ומפתח פרטי לפענוח. זה אפשר תקשורת מאובטחת ברשתות לא מאובטחות, והפך לבסיס למסחר אלקטרוני ולחלומות על כסף דיגיטלי.

הקריפטוגרפיה של המאה ה-20 לא הייתה רק על מלחמות. היא הפכה לכלי כלכלי: בנקים השתמשו בה כדי להגן על העברות כספיות, וחברות פיתחו צפנים להגנה על עסקאות. אבל המרוץ לפריצת צפנים המשיך. ממשלות השקיעו מיליארדים בטכנולוגיות שניסו לפצח את הצפנים של היריבים. הצפנה הפכה למלחמה שקטה – לא על שטח, אלא על מידע וערך.

שאלות עמוקות: לקראת הקריפטו

המאה ה-20 הייתה המהפכה של הכל – כלכלה, תקשורת, כוח. היא הראתה לנו שהשווקים יכולים לזנק לשמיים ולהתרסק לתהום, שהאידיאולוגיות יכולות לאחד ולהרוס, ושהצפנה היא לא רק כלי טכני, אלא דרך לשלוט באמון. אבל היא גם השאירה אותנו עם שאלות: האם השוק הגלובלי באמת משרת את כולם, או רק את מי שיודע לשחק את המשחק? האם האינטרנט, שהבטיח חופש, הפך לקזינו דיגיטלי? והאם הקריפטוגרפיה, ששירתה מלחמות ושווקים, יכולה להפוך לכלי של חירות?

כשאנחנו מתקרבים לסוף המאה ה-20, הקריפטו מתחיל להרים ראש. תנועת ה-Cypherpunks, שהאמינה שהצפנה היא המפתח לחופש, התחילה לחלום על כסף דיגיטלי מבוזר. האינטרנט והקריפטוגרפיה הכינו את הקרקע לביטקוין, אבל הם גם הותירו אותנו עם אותו אבק דיגיטלי – ההבטחה הגדולה, והסיכון שהיא תתפזר ברוח.

פרק 4: החלום המבוזר הגדול

שאלות עתיקות על חופש

מאז ומעולם, האנושות חלמה על חופש – חופש ממשטרים, ממתווכים, ממגבלות. כבר ביוון העתיקה, הפילוסוף אפלטון דיבר על מדינה אידיאלית שבה הצדק שולט, אבל גם הזהיר מפני הכוח המושחת של הכסף. במאה ה-17, ג'ון לוק טען שהחופש של הפרט הוא הבסיס לחברה צודקת. החלום הזה – מערכת שבה כולם שווים, ללא שליטים או מתווכים – הופיע שוב ושוב, לעיתים כרעיון פילוסופי, לעיתים כניסיון מעשי.

דוגמה מעניינת מחוץ לעולם הכלכלה היא אספרנטו, שפה מלאכותית שפיתח לודוויק זמנהוף ב-1887. זמנהוף חלם על שפה גלובלית שתאחד את האנושות, תחצה גבולות תרבותיים ותמנע קונפליקטים. אספרנטו לא הפכה לשפה העולמית, אבל הרעיון שלה – מערכת מבוזרת, נגישה לכולם, ללא שליטה מרכזית – הדהד בחלומות מאוחרים יותר, כמו זה של הקריפטו.

ניסיונות מוקדמים לכסף מבוזר

בסוף המאה ה-20, כשהאינטרנט הפך למגרש משחקים של רעיונות חדשים, קבוצת קריפטוגרפים מתנועת ה-Cypherpunks חלמה ליצור כסף דיגיטלי מבוזר – מערכת שתשחרר את הכלכלה משליטת בנקים, ממשלות ומוסדות מרכזיים. הם רצו כסף שיהיה פרטי, מאובטח וחופשי ממתווכים. הניסיונות האלה היו חלוציים, אבל נכשלו מסיבות שונות – טכנולוגיות, חברתיות או כלכליות. עם זאת, הם היוו את היסודות לביטקוין. בואו נצלול לפרטים של כל פרויקט:

eCash ו-DigiCash (1982-1998)

דיוויד צ'אום, קריפטוגרף אמריקאי שנחשב לאבי הפרטיות הדיגיטלית, פרסם ב-1982 מאמר פורץ דרך על "חתימות עיוורות" – שיטה קריפטוגרפית שמאפשרת לאמת עסקאות בלי לחשוף את זהות הצדדים. הרעיון היה ליצור כסף דיגיטלי ששומר על אנונימיות, כמו מזומן פיזי. ב-1989, צ'אום הקים את חברת DigiCash והשיק את eCash, מערכת שבה משתמשים יכלו להעביר כסף דיגיטלי דרך האינטרנט תוך שמירה על פרטיות. המערכת השתמשה בחתימות דיגיטליות ובפרוטוקולים קריפטוגרפיים מתקדמים כדי למנוע הונאות.

eCash

דרשה שיתוף פעולה עם בנקים, ששימשו כמתווכים לאימות העסקאות. משתמשים היו "טוענים" כסף דיגיטלי דרך הבנק, והעסקאות היו מוצפנות כך שהבנק לא ידע מי עומד מאחוריהן. זה היה ניסיון לשלב פרטיות עם המערכת הפיננסית המסורתית. צ'אום עבד עם בנקים בארצות הברית ובגרמניה, שיישמו את eCash בניסויים מוגבלים. הוא גם השפיע על תנועת ה-Cypherpunks, שראתה בו חלוץ של חופש דיגיטלי.

אבל eCash לא הייתה מבוזרת באמת – היא הסתמכה על שרתים מרכזיים ועל בנקים, שהיו בקבוק צוואר. הציבור לא היה מוכן לכסף דיגיטלי בשנות ה-90, והבנקים לא רצו לוותר על שליטתם. צ'אום דחה הצעה של מאה מיליון דולר מחברה גדולה, מתוך אמונה שהחברה שווה יותר, וב-1998 DigiCash פשטה רגל. eCash הראתה שקריפטוגרפיה יכולה להגן על פרטיות בעסקאות דיגיטליות, אבל הכישלון שלה הדגיש את הצורך במערכת מבוזרת לחלוטין, ללא תלות במתווכים.

B-Money (1998)

ווי דאי, קריפטוגרף וחבר תנועת ה-Cypherpunks, פרסם ב-1998 הצעה תיאורטית למטבע דיגיטלי מבוזר בשם B-Money. הוא תיאר מערכת שבה משתמשים חותמים על עסקאות באמצעות קריפטוגרפיה, והרשת מתוחזקת על ידי עבודה חישובית שמייצרת כסף חדש. דאי גם הציע רעיון של חוזים חכמים – הסכמים דיגיטליים שנאכפים אוטומטית ברשת.

B-Money לא יצאה לפועל, אבל התיאוריה שלה כללה שני מודלים: בראשון, משתמשים משתפים פעולה לשמור על לדג'ר משותף; בשני, קבוצה קטנה של שרתים מאמתת עסקאות. שניהם הסתמכו על עבודה חישובית כדי למנוע הונאות ולהבטיח אמון. ווי דאי היה דמות מרכזית בקהילת ה-Cypherpunks, והצעתו פורסמה ברשימת התפוצה של התנועה. הוא לא ניסה ליישם את B-Money, אלא השאיר אותה כרעיון תיאורטי.

B-Money נשארה על הנייר כי לא היה לה תשתית טכנולוגית מספיקה. האינטרנט של 1998 לא אפשר רשת מבוזרת בקנה מידה גדול, והרעיון של עבודה חישובית לא היה מפותח מספיק כדי לפתור בעיות כמו הוצאה כפולה. סטושי נקמוטו ציין את B-Money כהשראה במאמר של ביטקוין. הרעיון של עבודה חישובית וחוזים חכמים היה קריטי לביטקוין, והראה שדאי חזה את הכיוון הנכון.

Bit Gold (1998)

ניק סאבו, קריפטוגרף ומשפטן אמריקאי, הציע ב-1998 את Bit Gold – מערכת כסף דיגיטלי שדומה לזהב פיזי. המטרה הייתה ליצור מטבע מבוזר, נדיר ולא תלוי במתווכים. Bit Gold השתמש בעבודה חישובית כדי "לכרות" יחידות כסף, וכל יחידה נרשמה בלדג'ר ציבורי מוצפן.

כל משתמש היה פותר חידה חישובית קשה, והפתרון היה הוכחה ליצירת כסף חדש. העסקאות נרשמו בלדג'ר משותף, והרשת נשענה על קונצנזוס בין המשתמשים. סאבו ניסה לפתור את בעיית ההוצאה הכפולה, אבל המערכת לא הייתה עמידה בפני התקפות כמו יצירת זהויות מזויפות. סאבו, שהיה פעיל בקהילת ה-Cypherpunks, פרסם את הרעיון בבלוג שלו ובפורומים. הוא גם פיתח את הרעיון של חוזים חכמים, שהפך מאוחר יותר לבסיס לאת'ריום.

כמו B-Money, Bit Gold לא יצאה לפועל. המערכת דרשה תשתית טכנולוגית מתקדמת שלא הייתה קיימת ב-1998, והיא לא הצליחה לפתור את בעיית ההוצאה הכפולה באופן מלא. בנוסף, לא היה מספיק עניין ציבורי בכסף דיגיטלי באותה תקופה. Bit Gold היה הקרוב ביותר לביטקוין מבחינת קונספט – עבודה חישובית, לדג'ר ציבורי, וביזור. סטושי ציין את Bit Gold כהשראה במאמר שלו, ורבים מאמינים שסאבו עצמו עשוי להיות סטושי, אם כי הוא הכחיש זאת.

Hashcash (1997)

אדם בק, קריפטוגרף בריטי וחבר בקהילת ה-Cypherpunks, פיתח ב-1997 את Hashcash כשיטה למנוע ספאם במיילים. הרעיון היה ששליחת מייל תדרוש פתרון חידה חישובית קטנה, מה שהופך ספאם המוני ליקר מדי מבחינת כוח חישוב.

Hashcash השתמש בעבודה חישובית: השולח היה צריך ליצור "חותמת" דיגיטלית על ידי פתרון חידה מבוססת פונקציית גיבוב. החותמת הוכיחה שהשקיע כוח חישוב, והמקבל וידא אותה בקלות. זה לא היה כסף, אלא כלי להגנה על תקשורת דיגיטלית. בק פרסם את Hashcash ברשימת התפוצה של ה-Cypherpunks, והרעיון זכה לעניין בקהילה. הוא לא התכוון ליצור מטבע, אלא לפתור בעיה טכנית.

Hashcash לא נכשל ככלי נגד ספאם, אבל לא הפך למטבע כי לא נועד לכך מלכתחילה. עם זאת, הרעיון של עבודה חישובית כ"ערך" היה חדשני. סטושי ציין את Hashcash כהשראה מרכזית במאמר של ביטקוין. המנגנון של עבודה חישובית הפך לעמוד השדרה של כריית ביטקוין.

לידת ביטקוין: החלום של סטושי

הניסיונות המוקדמים האלה – eCash, B-Money, Bit Gold, ו-Hashcash – היו כמו חלקי פאזל. סטושי נקמוטו, דמות מסתורית שזהותה לא ידועה עד היום, לקח את החלקים האלה והרכיב אותם למערכת אחת: ביטקוין. בסוף אוקטובר 2008, סטושי פרסם ברשימת התפוצה של ה-Cypherpunks מאמר קצר שתיאר מערכת כסף דיגיטלי מבוזר, שמשתמש בבלוקצ'יין – לדג'ר ציבורי שמתעד עסקאות – ובעבודה חישובית לפתרון בעיית ההוצאה הכפולה. זה היה שילוב של הרעיונות של צ'אום (פרטיות קריפטוגרפית), דאי (עבודה חישובית וחוזים חכמים), סאבו (לדג'ר מבוזר), ובק (עבודה חישובית).

בתחילת ינואר 2009, סטושי כרה את הבלוק הראשון של ביטקוין, המכונה "בלוק הראשית". הוא שתל בו מסר: "הטיימס, 3 בינואר 2009, הקנצלר על סף חילוץ שני לבנקים". זו הייתה מחאה נגד המערכת הפיננסית המסורתית, שהתרסקה במשבר הכלכלי של 2008. ביטקוין לא היה רק טכנולוגיה; הוא היה הצהרה פוליטית על חופש כלכלי.

בשנים הראשונות, בין 2009 ל-2010, סטושי עבד עם קהילה קטנה בפורום Bitcointalk, שהפך למרכז הדיונים על ביטקוין. הוא כתב קוד, תיקן באגים, והסביר את החזון שלו. בין היתר, הוא התכתב עם מפתחים כמו האל פיני, שקיבל את העסקה הראשונה בביטקוין, עשר יחידות בינואר 2009. ב-22 במאי 2010, לאסלו הנייצ' קנה שתי פיצות בעשרת אלפים ביטקוין – העסקה המסחרית הראשונה בתולדות המטבע, ששווה היום מיליארדים. סטושי תמך בעסקאות כאלה, אבל הזהיר מפני הפיכת ביטקוין לספקולציה. הוא כתב בפורום: "אני חושב שיהיה חכם יותר אם זה יישאר קטן ויתפתח בהדרגה".

פרישת סטושי וחידת הזהות

בדצמבר 2010, סטושי התחיל להפחית את מעורבותו. הוא כתב פחות בפורום, והעביר את השליטה על הקוד למפתחים כמו גאווין אנדרסן. המסר האחרון המוכר שלו בפורום Bitcointalk היה בדצמבר 2010, שבו דן בשיפורים טכניים ואמר: "יש עוד הרבה עבודה לעשות על הגנה מפני התקפות, אבל אני די מרוצה מהמצב הנוכחי". הוא נעלם לגמרי ב-2011, לאחר שכתב במייל לגאווין אנדרסן: "עברתי לדברים אחרים. זה בידיים טובות עם גאווין ואחרים". לא היו רמזים ברורים לכוונותיו, אבל המסר שלו היה עקבי: ביטקוין צריך להיות מבוזר, ללא תלות באדם אחד.

מי היה סטושי? התעלומה הזו הפכה לאחת השאלות הגדולות של המאה ה-21. סטושי טען שהוא יפני, אבל האנגלית המושלמת שלו והשימוש במונחים בריטיים העלו חשד שהוא לא יפני. הוא מחזיק, לפי ההערכות, כמיליון ביטקוין – שווי של עשרות מיליארדי דולרים כיום – אבל מעולם לא השתמש בהם. הנה כמה מההשערות המרכזיות על זהותו:

ניק סאבו

סאבו, יוצר Bit Gold, כתב על רעיונות דומים מאוד לביטקוין כבר ב-1998. הניתוח הלשוני של המאמר של סטושי מראה דמיון לסגנון הכתיבה של סאבו, והוא היה פעיל בקהילת ה-Cypherpunks. סאבו הכחיש שוב ושוב שהוא סטושי, וטען שהוא רק תרם רעיונות. אין הוכחה חותכת שקושרת אותו לביטקוין, והוא מעולם לא חתם על עסקה עם מפתחות סטושי. Bit Gold של סאבו הייתה השראה ישירה לביטקוין, והרעיון של חוזים חכמים השפיע על פרויקטים כמו את'ריום.

האל פיני

פיני, קריפטוגרף ותיק וחבר בקהילת ה-Cypherpunks, היה הראשון שהתכתב עם סטושי וקיבל ממנו ביטקוין. הוא תרם לקוד של ביטקוין בשלב מוקדם והיה פעיל בפורום. פיני הכחיש שהוא סטושי עד מותו ב-2014. הוא טען שהוא רק תמך בפרויקט, ואין ראיות שקושרות אותו ישירות ליצירת המאמר של ביטקוין. פיני היה מהראשונים שניסו את ביטקוין, והתמיכה שלו עזרה לבנות את הקהילה הראשונית.

שיניצ'י מוצ'יזוקי

שיניצ'י מוצ'יזוקי, מתמטיקאי יפני מבריק מאוניברסיטת קיוטו, הועלה כמועמד על ידי יוטיובר בשם טד נלסון ב-2013. מוצ'יזוקי ידוע בפתרון בעיה מתמטית מורכבת, והוא מומחה בתורת המספרים – תחום שרלוונטי לקריפטוגרפיה. נלסון טען שמוצ'יזוקי, ששומר על פרטיות קיצונית, מתאים לאופי של סטושי, וששמו היפני תואם את הכינוי שבחר. מוצ'יזוקי מעולם לא הגיב ישירות להשערה הזו, אבל אין שום ראיה קונקרטית שקושרת אותו לביטקוין. הקשר שלו הוא ספקולטיבי, מבוסס על הברק המתמטי שלו ועל התנהגותו המופנמת. התיאוריה הזו נשארת ספקולציה, אבל היא מדגישה את האפשרות שסטושי היה מתמטיקאי עם הבנה עמוקה בקריפטוגרפיה.

קרייג רייט

קרייג רייט, יזם אוסטרלי, טען ב-2016 שהוא סטושי, והציג "הוכחות" טכניות בפני גופי תקשורת. הוא היה מעורב בתביעה משפטית בארצות הברית נגד משפחתו של שותפו המנוח, שבה טען ששניהם יצרו את ביטקוין יחד. רייט לא הצליח לספק הוכחה חותכת, כמו חתימה קריפטוגרפית עם מפתחות סטושי. הקהילה דחתה את טענותיו, והוא נחשב על ידי רבים לנוכל. התביעה שלו התמוטטה לאחרונה, כשבית משפט בבריטניה קבע שהוא לא סטושי. הסיפור של רייט הראה כמה התעלומה של סטושי מושכת תשומת לב, אבל גם חיזק את האמונה שביטקוין לא זקוק ליוצר מזוהה.

פיטר טוד והסרט של HBO

סרט תיעודי של HBO טען לאחרונה שפיטר טוד, מפתח ביטקוין קנדי, הוא סטושי. הסרט הציג "ראיות" כמו התכתבויות מ-2010 שבהן טוד לכאורה התבלבל בפרופיל שלו עם זה של סטושי, וקשרים בינו לבין האל פיני ואדם בק. טוד הכחיש את הטענות, וקהילת הקריפטו לעגה לסרט כקונספירציה מבוססת על צירופי מקרים. הוא טען שהראיות חלשות, והצביע על כך שהיה צעיר מדי ב-2008 ליצור מערכת מורכבת כמו ביטקוין. הסרט עורר דיון מחודש על זהות סטושי, אבל לא הצליח לשכנע את הקהילה, והראיות שלו נחשבות לא משכנעות.

האם ה-NSA המציאה את ביטקוין?

תיאוריית קונספירציה פופולרית טוענת שהסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית יצרה את ביטקוין כניסוי לשליטה פיננסית או ככלי מעקב. ההשערה הזו נשענת על מאמר מ-1996 שפורסם על ידי הסוכנות, שתיאר מערכת כסף דיגיטלי אנונימית המשתמשת בקריפטוגרפיה, עם רעיונות דומים לביטקוין, כמו לדג'ר ציבורי והצפנה. המאמר פורסם באופן פומבי והיה זמין באינטרנט. אין הוכחה ישירה שסטושי קרא אותו, אבל הרעיונות בו דומים לאלה של ביטקוין. המונח "טביעת כסף" שהופיע במאמר מופיע גם בכתיבה של ה-Cypherpunks, מה שמצביע על כך שהרעיון היה חלק משיח רחב יותר בקהילת הקריפטוגרפיה. רוב המומחים דוחים את התיאוריה הזו. ביטקוין הוא מבוזר, וקשה להאמין שהסוכנות, שמתמקדת במעקב, תיצור מערכת שמקשה על מעקב אחר עסקאות. התיאוריה נשארת ספקולציה, והדמיון בין המאמר לביטקוין עשוי להיות צירוף מקרים. התיאוריה הזו מראה כמה השיח סביב זהות סטושי מלא בקונספירציות, אבל היא גם מדגישה את החשיבות של קריפטוגרפיה ככלי לחופש, ולא רק לשליטה.

המסר של סטושי והמורשת

סטושי נקמוטו, בין אם היה אדם או קבוצה, השאיר מאחוריו חלום מבוזר: מערכת כסף שבה האמון נשען על קוד, לא על מוסדות. המסר האחרון שלו, על "דברים אחרים" ועל ביטקוין ב"ידיים טובות", מרמז שהוא רצה שהפרויקט ימשיך בלעדיו. הוא לא השאיר רמזים ברורים על זהותו, אבל הקהילה שהוא בנה – מפתחים כמו פיני, אנדרסן ואחרים – המשיכה את החזון. ביטקוין לא היה שונה בהרבה מהניסיונות הקודמים, אבל הוא הצליח היכן שהם נכשלו: הוא שילב את הרעיונות של צ'אום, דאי, סאבו ובק לפתרון שלם, והגיע בזמן הנכון – משבר האמון של 2008.

האם סטושי היה מתמטיקאי יפני כמו מוצ'יזוקי? קריפטוגרף כמו סאבו או פיני? או אולי יצירה של הסוכנות לביטחון לאומי? אין איש יודע, והתעלומה הזו היא חלק מהקסם של ביטקוין. מה שבטוח הוא שהחלום המבוזר שהתחיל עם eCash והמשיך עם ביטקוין שינה את העולם – אבל האם הוא יישאר חלום, או שיהפוך לאבק דיגיטלי?

פרק 5: קדחת הביטקוין: פיצות, פורומים ופנטזיות דיגיטליות

התקופה: 2010-2015 – כאוס ראשוני

כשסטושי נקמוטו נעלם ב-2011, הוא השאיר מאחוריו לא רק קוד, אלא גם חלום מבוזר שהתחיל להתפשט כמו אש בשדה קוצים. השנים 2010-2015 היו תקופת ה"מערב הפרוע" של הקריפטו – תקופה של ניסויים, כישלונות, שמועות פרועות, ודמויות צבעוניות שהפכו את ביטקוין מאפליקציה נישתית לקהילה גלובלית. זו הייתה תקופה שבה עשרת אלפים ביטקוין שילמו על שתי פיצות, פורומים התפוצצו מדיונים, והחלום על כסף דיגיטלי הפך לקדחת. הרבה לפני שמייקל סיילור, ה"נביא" של ביטקוין, הכריז שהוא המטבע המוביל, הקהילה התמודדה עם שאלות קיומיות: האם ביטקוין הוא כסף? השקעה? או סתם פנטזיה של חנונים? בואו נצלול לסיפורים, לשמועות ולדמויות שהפכו את התקופה הזו לאגדה.

הפיצה ששינתה את העולם: 2010

הסיפור הכי מפורסם של התקופה הזו הוא יום הפיצה של ביטקוין, ב-22 במאי 2010. לאסלו הנייצ', מפתח תוכנה מפלורידה, פרסם הצעה בפורום Bitcointalk: הוא ייתן עשרת אלפים ביטקוין למי שישלח לו שתי פיצות מפיצרייה מקומית. ג'רמי סטורדיבנט, בחור בן 19 מבריטניה, קיבל את ההצעה, הזמין את הפיצות מפיצרייה מקומית, ולאסלו אכל את ארוחת הצהריים היקרה בהיסטוריה. ב-2010, עשרת אלפים ביטקוין היו שווים כמה עשרות דולרים; כיום, זה מיליארדים. הסיפור הזה הפך לסמל של התמימות וההתלהבות של הימים הראשונים, אבל גם הזכיר לכולם שביטקוין הוא לא סתם קוד – הוא יכול לשמש ככסף אמיתי.

הנייצ' לא היה הראשון שהשתמש בביטקוין לעסקאות, אבל הוא היה הראשון שהפך את זה לאירוע ציבורי. בפורום, הקהילה חגגה: זה היה הוכחה שהחלום של סטושי עובד. אבל היו גם מי שהזהירו: אם ביטקוין יישאר "צעצוע של חנונים", הוא לעולם לא יצליח. הנייצ' עצמו אמר מאוחר יותר: "לא התחרטתי. זה היה ניסוי, והיה כיף להיות חלק ממנו".

הפורום שהפך לקהילה: Bitcointalk

בלי סטושי, הפורום Bitcointalk הפך ללב של קהילת הקריפטו. זה היה המקום שבו מפתחים, חנונים, ליברטריאנים ואנרכיסטים התווכחו, חלמו ורקמו תוכניות. בין הדמויות הבולטות היו:

גאווין אנדרסן: מפתח תוכנה ממסצ'וסטס, שסטושי בחר כ"יורש" שלו. אנדרסן לקח את המושכות ב-2011, תיקן באגים בקוד, והקים קרן לקידום ביטקוין ב-2012. הוא היה הקול הרציונלי, אבל גם ספג ביקורת על כך שהקרן הפכה למרכזית מדי, בניגוד לחזון המבוזר של סטושי.

האל פיני: קריפטוגרף ותיק שקיבל את העסקה הראשונה מסטושי ב-2009. פיני היה פעיל בפורום, תרם לקוד, והיה מהראשונים שכרו ביטקוין. הוא נפטר ב-2014 ממחלה קשה, אבל השאיר מורשת כ"אב מייסד" של הקהילה.

אריק וורהיס: ליברטריאן צעיר שהקים אתר הימורים מבוסס ביטקוין ב-2012, שהפך לאחת העסקאות הגדולות ברשת. וורהיס היה סמל לאמונה בחופש כלכלי, אבל גם עורר מחלוקות כשמכר את האתר ב-2013 תמורת יותר ממאה אלף ביטקוין.

הפורום היה גם קרקע פורייה לשמועות. היו שטענו שסטושי מת, אחרים חשבו שהוא ג'וליאן אסאנג' מוויקיליקס. היו אפילו מי שהציעו שסטושי הוא צוות של חברות טכנולוגיה, ששמותיהן מרכיבות את שמו. השמועות האלה הראו כמה הקהילה הייתה רעבה למשמעות, בעולם שבו המנהיג שלה נעלם.

השווקים הראשונים והצמיחה הכאוטית

ב-2011, ביטקוין התחיל לצאת מהפורומים לעולם האמיתי. שווקים כמו Mt. Gox, שהוקם על ידי ג'ד מקיילב בטוקיו, הפכו לבורסות הראשונות למסחר בביטקוין. Mt. Gox התחיל כאתר למסחר בקלפי משחק, אבל הפך למרכז של עולם הקריפטו, עם רוב העסקאות ב-2013. אבל הכאוס של התקופה התגלה במלואו כש-Mt. Gox נפרץ ב-2011, ועשרות אלפי ביטקוין נגנבו. זו הייתה הפעם הראשונה שהקהילה הבינה כמה המערכת הזו שבירה.

במקביל, שוק דארקנט שהוקם על ידי רוס אולבריכט ב-2011 הפך לבמה שבה ביטקוין זכה לשמצה. האתר אפשר קנייה של סמים, נשקים ושירותים לא חוקיים באמצעות ביטקוין, מה שהביא תשומת לב תקשורתית שלילית. אולבריכט, שפעל תחת כינוי, נתפס על ידי רשויות בארצות הברית ב-2013 ונידון למאסר עולם. אבל האתר גם הוכיח שביטקוין יכול לשמש כמטבע אנונימי, מה שהגביר את הפופולריות שלו בקרב ליברטריאנים ופעילי פרטיות.

המחיר של ביטקוין התחיל לטפס: מדולר אחד ב-2011 לשלושים דולר ביוני אותה שנה, ואז התרסק לשני דולר בסוף השנה. ההייפ הראשון הזה משך ספקולנטים, אבל גם חשף את חולשת הרשת: כרייה הפכה תחרותית יותר, והרשת לא הייתה מבוזרת כמו שסטושי קיווה. ב-2010, סטושי כמעט לבדו תמך ברשת; עד 2013, קבוצות כרייה התחילו לשלוט, מה שהעלה חששות מביזור יתר.

הביטקוין לומד ללכת

איך העולם קיבל את ביטקוין

כשסטושי נקמוטו נעלם ב-2011, ביטקוין היה עדיין תופעה נישתית, מוכרת בעיקר לחנונים, ליברטריאנים וחובבי קריפטוגרפיה. הקהילה המוקדמת, שמנתה כמה אלפי משתמשים בפורום Bitcointalk, ראתה בו ניסוי בחופש כלכלי. אבל מחוץ לפורומים, העולם היה סקפטי. התקשורת תיארה את ביטקוין כ"כסף של האינטרנט" או כתופעה מוזרה, לעיתים עם גוון של לעג. ב-2011, כתבה במגזין תיארה אותו כ"מטבע של אנרכיסטים". עם זאת, היו סימנים ראשונים לאימוץ: חנויות מקוונות קטנות, כמו אתר למכירת ספרים דיגיטליים, התחילו לקבל ביטקוין, ופלטפורמה גדולה הכריזה ב-2012 שהיא מקבלת תשלומים במטבע.

הציבור הרחב נחשף לביטקוין דרך שערוריות יותר מאשר דרך החזון המבוזר. שוק הדארקנט שהוקם ב-2011 על ידי רוס אולבריכט הפך את ביטקוין למפורסם – או לשמצה. האתר אפשר קניית סמים, נשקים ושירותים לא חוקיים, והראה שביטקוין יכול להיות אנונימי כמו מזומן. זה משך תשומת לב של רשויות החוק, אבל גם של אנשים שראו בו כלי לחופש פיננסי. כשאולבריכט נתפס ב-2013 ונידון למאסר עולם, ביטקוין ספג מכה תדמיתית, אבל הפופולריות שלו דווקא גדלה.

גודל הקהילה ואופייה

ב-2010, קהילת ביטקוין כללה כמה מאות משתמשים פעילים, בעיקר מפתחים וחובבי קריפטוגרפיה בפורום Bitcointalk. עד 2013, היא גדלה לעשרות אלפים, כולל ספקולנטים, יזמים וליברטריאנים. הקהילה הייתה מגוונת: היו בה חנונים שכרו ביטקוין על מחשבים ביתיים, פעילי פרטיות שהאמינו בחופש דיגיטלי, וסוחרים שהריחו הזדמנות להרוויח. הפורום היה המקום שבו כולם התווכחו – על טכנולוגיה, על ערכים, ועל העתיד. היו שם דיונים על "מקסימליזם" של ביטקוין – האמונה שהוא המטבע היחיד שחשוב – מול רעיונות למטבעות חדשים.

הקהילה התמודדה עם מתחים פנימיים. חלק ראו בביטקוין מטבע מהפכני שיחליף את הבנקים; אחרים ראו בו השקעה ספקולטיבית. הוויכוחים היו סוערים, והפורום הפך לזירה של רעיונות גדולים וקטטות קטנוניות. דמות כמו גאווין אנדרסן, שסטושי מינה כמפתח הראשי, ניסה לשמור על אחדות, אבל ספג ביקורת על כך שהקרן שהקים נראתה מרכזית מדי.

האתגרים המרכזיים

השנים הראשונות היו רצופות אתגרים:

טכניים: הרשת של ביטקוין הייתה קטנה ופגיעה. ב-2010, באג בקוד אפשר למישהו ליצור כמות אדירה של ביטקוין – שגיאה שתוקנה תוך שעות, אבל הראתה כמה המערכת שבירה. כרייה הפכה תחרותית יותר, וכרטיסי מסך החליפו מחשבים ביתיים, מה שהקשה על חובבים להשתתף.

חברתיים: הקהילה התפלגה בין אידיאליסטים לספקולנטים. היו שרצו שביטקוין יישאר מבוזר, בעוד אחרים רדפו אחרי רווחים מהירים. הופעת קבוצות כרייה ב-2011 ריכזה את הכוח בידי קבוצות גדולות, בניגוד לחזון המקורי.

חוקיים: ממשלות התחילו לשים לב. ב-2013, רשויות בארצות הברית סגרו את שוק הדארקנט, והתחילו לבחון אם ביטקוין הוא כלי להלבנת הון. בסין, הבנק המרכזי אסר על בנקים לעבוד עם ביטקוין ב-2013, מה שהוביל לנפילה זמנית במחיר.

הכסף הישן נכנס למשחק

עד 2013, ביטקוין עדיין היה נישה, אבל מוסדות פיננסיים התחילו להתעניין. המשבר הפיננסי של 2008 הותיר חוסר אמון בבנקים, וביטקוין נתפס כחלופה. ב-2013, יזמים אמריקאים השקיעו מיליונים בביטקוין והקימו בורסה שמכוונת למוסדות. חברות שפיתחו פתרונות תשלום בביטקוין, שהוקמו ב-2011, הצליחו לגייס מימון ממשקיעים מסורתיים. בנקים גדולים התחילו לחקור את הבלוקצ'יין ב-2014, אם כי ראו בביטקוין סיכון יותר מאשר הזדמנות.

ההייפ הגיע לשיא ב-2013, כשהמחיר זינק מעשרות דולרים בתחילת השנה לאלף ומאתיים דולר בנובמבר, לפני שהתרסק שוב. המשקיעים ה"ישנים" – קרנות הון סיכון ואנשי וול סטריט – התחילו לראות בביטקוין נכס ספקולטיבי, אבל רובם עדיין לא הבינו את הפוטנציאל של הבלוקצ'יין כתשתית.

מה קרה לגאווין, Mt. Gox, שוק הדארקנט ו-Bitcointalk?

גאווין אנדרסן: אנדרסן המשיך לפתח את ביטקוין עד 2014, אבל ספג ביקורת על כך שהקרן שלו הפכה למרכזית מדי. הוא התחיל לאבד השפעה בקהילה, ובמיוחד לאחר שתמך בטענה שגויה על זהות סטושי לאחר התקופה הזו. הוא נסוג בהדרגה מהפיתוח, אבל תרומתו בשנים המוקדמות נשארה קריטית.

Mt. Gox: הבורסה, שהייתה המרכזית ביותר למסחר בביטקוין, התמוטטה ב-2014 לאחר פריצה מסיבית שבה נגנבו מאות אלפי ביטקוין, בשווי של מאות מיליוני דולרים באותה תקופה. המנכ"ל, מארק קרפלס, נעצר ב-2015 ביפן והואשם בניהול כושל ובהונאה. הלקוחות איבדו את כספם, והאירוע הראה כמה המערכת פגיעה כשמתווכים מרכזיים מעורבים.

שוק הדארקנט: לאחר מעצרו של רוס אולבריכט ב-2013, האתר נסגר, אבל שווקי דארקנט חדשים צצו במקומו. המשפט של אולבריכט הפך ביטקוין לשם דבר, אבל גם קשר אותו לפשע בעיני רבים.

Bitcointalk: הפורום המשיך להיות המרכז של קהילת הקריפטו, אבל השיח הפך סוער יותר עם השנים. ויכוחים על שיפורים טכניים, כמו גודל הבלוק, התחילו ב-2014 וחשפו קרעים בקהילה. הפורום נשאר פעיל, אבל השפעתו פחתה כשפלטפורמות חדשות הפכו פופולריות יותר.

לידת האלטקוינים: המתחרים הראשונים

התקופה הזו ראתה את הופעת האלטקוינים – מטבעות שניסו לשפר את ביטקוין:

Namecoin (2011): מטבע ששאף ליצור מערכת דומיינים מבוזרת. הוא לא זכה להצלחה גדולה, אבל הראה את הפוטנציאל של הבלוקצ'יין מעבר לכסף.

Litecoin (2011): נוצר על ידי צ'רלי לי, לשעבר מגוגל, כ"כסף של הזהב של ביטקוין". הוא הציע עסקאות מהירות וזולות יותר, והפך לאחד האלטקוינים המובילים.

Peercoin (2012): הציג שיטה חסכונית יותר מכרייה, והשפיע על מטבעות מאוחרים יותר.

הדרך לאת'ריום: ויטליק בוטרין והחזון החדש

ב-2013, ויטליק בוטרין, צעיר קנדי-רוסי בן 19, הציע חזון חדש: בלוקצ'יין שיאפשר לא רק כסף, אלא גם חוזים חכמים ויישומים מבוזרים. הוא פרסם מאמר שהציג רשת שבה כל אחד יכול לבנות תוכנות על הבלוקצ'יין. ב-2014, בוטרין וצוותו – כולל גאווין ווד וצ'רלס הוסקינסון – גייסו מיליוני דולרים בהנפקה ראשונית. את'ריום הושק ביולי 2015, והפך ל"מחשב עולמי" שהרחיב את החלום המבוזר של סטושי.

סיכום: קדחת שרק התחילה

השנים 2010-2015 היו תקופה של כאוס יצירתי. ביטקוין למד ללכת – מפיצות לשווקי דארקנט, מבורסות קורסות להשקעות מוסדיות ראשונות. הקהילה גדלה מחבורת חנונים לזירה גלובלית, אבל האתגרים – טכניים, חברתיים וחוקיים – הראו כמה הדרך ארוכה. Mt. Gox ושוק הדארקנט הפכו לאגדות, גאווין אנדרסן ניסה להוביל אבל נרדם בשמירה, ו-Bitcointalk היה הלב הפועם של התקופה. עם לידת את'ריום, הקריפטו הפך מחלום על כסף לחזון על עולם חדש – אבל האבק הדיגיטלי עדיין התפזר ברוח.