"אבק דיגיטלי" פרקים 8-10 - "קאובואי'ז דיגיטליים"

פרק 8: דיג'נוקרטיזציה – שובה של אימפריית הנונסנס

הקריפטו, כמו פניקס דיגיטלית, קם מהאפר של הקריסה הגדולה של 2022. השנים שאחרי היו תקופה של שיקום, התבגרות, וטירוף מחודש – אבל הפעם עם טעם מריר של לקחים שלא ממש נלמדו. עולם הבלוקצ'יין לא נעלם; הוא נטמע בכלכלה הגלובלית, התערבב בהייפ התרבותי, והפך לחלק בלתי נפרד מהכאוס של המאה ה-21. ה"דיג'נים" – אותם חולמים, ספקולנטים, וחובבי משחקי כסף שנהנו מהעליות, התרסקו בירידות, וליקקו את הפצעים בשקט – הם אלה שניצחו. לא כי היו חכמים יותר, אלא כי הם הבינו שהקריפטו הוא לא רק על כסף; הוא על המסע, על המשחק, על השמחה שבטירוף. אבל לצד החגיגה, צמחה אימפריית נונסנס חדשה – עולם של ממקוינים, משפיענים, ו"כלכלת תשומת לב" שבה ההבטחות גדולות, האמון קטן, והשאלות עמוקות יותר מתמיד. בואו נצלול למחול הדיג'נוקרטי של השנים שאחרי 2022, תקופה שבה הקריפטו הפך למראה של החברה – עם כל החלומות, התאוות, והשטויות שלה.

שיקום מהקריסה: הקריפטו נטמע בעולם

אחרי הקריסה של 2022, שבה ביטקוין צנח משבעים אלף דולר למתחת לעשרים אלף, ואת'ריום, סולנה, וקרדנו התרסקו לצידו, רבים חשבו שהקריפטו גמור. אבל כמו בכל סיפור טוב, הסוף היה רק התחלה חדשה. ב-2023 ו-2024, השוק התאושש. ביטקוין חזר לרמות של חמישים ושישים אלף דולר, מונע על ידי אימוץ מוסדי – חברות כמו BlackRock ו-Fidelity השיקו קרנות סל (ETF) של ביטקוין, והפכו אותו לנכס "מכובד" בוול סטריט. את'ריום המשיך לצמוח עם שדרוגים כמו "המיזוג" (The Merge) שהפך אותו לחסכוני יותר באנרגיה, ופרויקטים כמו סולנה חזרו להייפ עם יישומים מהירים יותר.

אבל ההתאוששות לא הייתה רק כלכלית; היא הייתה תרבותית. הקריפטו הפך לחלק מהזרם המרכזי. חברות כמו PayPal ו-Visa הרחיבו את התמיכה בתשלומי קריפטו, ומדינות כמו דובאי וסינגפור הפכו למרכזי קריפטו עולמיים, עם כנסים מפוארים במלונות יוקרה שבהם משפיענים, טריידרים, ויזמים התחרו על תשומת הלב. הכסף זרם – לא תמיד לערך ממשי, אלא לעסקי תיירות, מסיבות, ומותגי יוקרה. הקריפטו הפך למסיבה גלובלית, שבה המנצחים היו אלה שנהנו מהדרך, ולאו דווקא אלה ששמרו על ההון.

ה"דיג'נים" – אותם אנשים שחיו את העליות והירידות – היו הגיבורים האמיתיים. הם לא היו בהכרח המוסריים או הנדיבים; היו ביניהם ספקולנטים קמצנים, חולמי חלומות, ואפילו נוכלים קטנים. אבל הם הבינו משהו: בקריפטו, כמו בחיים, המסע הוא העיקר. מי ששרף מיליונים על יאכטות בדובאי או כנסים בווגאס לפחות נהנה. לעומתם, אלה שחשבו שהם מממנים מהפכה, אבל גילו שהם תומכים – בטעות או בכוונה – בגורמים מפוקפקים, כמו מימון סכסוכים במזרח התיכון, מצאו את עצמם לא רק עם ארנק ריק, אלא גם עם מצפון כבד.

העולם שלאחר הקורונה: מתיחויות ומלחמות

העולם שאחרי מגפת הקורונה היה כאוטי. מתיחויות פוליטיות וחברתיות התפוצצו – כאילו כולם היו עצבניים על כולם, בלי סיבה ברורה. מלחמות התלקחו, איבה ישנה התחדשה, והאנושות מצאה את עצמה תקועה במעגל מוכר של סכסוכים. שביתות נשק זמניות, כמו זו שאנו מציינים ב-2025, היו כמו נשימות קצרות לפני הצלילה הבאה. החלום של "העולם החופשי" – זה שברח ממצרים לפני אלפי שנים או מאירופה המושחתת כדי לבנות אמריקה חדשה – התגלה כחמקמק. הקריפטו, שהבטיח חופש דיגיטלי, לא היה שונה בהרבה: הוא החליף את המשעבדים המצריים או הכנסייה הקתולית בתאגידים חדשים, משפיענים, ובריכות כרייה ששלטו ברשתות.

הקהילה, שפעם חלמה על ביזור, מצאה את עצמה תלויה בדמויות כמו צ'אנגפנג ז'או (CZ) מ-Binance, שהפך למלך לא רשמי של הקריפטו עד שהודה בהלבנת הון ונכלא לארבעה חודשים ב-2024, או סאם בנקמן-פריד, שהבטיח מהפכה ונידון ל-25 שנים על הונאה. המבוזר הפך למרוכז, והחלום על חירות הפך למשחק של כוח.

מגמות עומק: הקהל לא חכם, אבל הוא רץ

אם משהו הוכח בשנים שאחרי 2022, זה שהקהל בקריפטו לא תמיד חכם – אבל הוא תמיד רץ. פרויקטים כמו Tron, בהובלת ג'סטין סאן, היו דוגמה מושלמת. Tron, שהבטיח להפוך את האינטרנט למבוזר, הפך למכונת הייפ שגייסה מיליארדים למרות חוסר בהירות לגבי הערך האמיתי שלו. סאן, משפיען עם חיבה לתעלולים תקשורתיים, קנה את חילופי ה-NFT של OpenSea והשיק טוקנים חדשים, תוך שהוא מושך קהל עם הבטחות גדולות וציוצים מתגרים. הקהל, מונע על ידי תנועות המספרים בצ'ארטים, רץ אחריו – גם כשלא היה ברור לאן.

קדחת הממ-קוינים, במיוחד על רשתות כמו סולנה, הגיעה לשיא חדש. Dogecoin ו-Shiba Inu המשיכו לזנק על גלי תשומת לב, אבל טוקנים חדשים כמו Pepe ו-Wojak הופיעו כבדיחות שהפכו למיליארדים. סולנה, עם המהירות והעמלות הנמוכות שלה, הפכה למגרש משחקים של ממקוינים, שבה טריידרים – או "סנייפרים", כפי שכונו – ניסו לתפוס את הפאמפ הבא. אבל רבים נפלו קורבן ל"ראג-פולים", שבהם יזמים נטשו פרויקטים והותירו משקיעים עם טוקנים חסרי ערך.

המגמות הראו דבר אחד: הקריפטו הפך לתחרות ספורטיבית. טריידרים, מפתחים, ו"פארמרים" (שחיפשו תשואות בבריכות נזילות) התחרו על התואר "מי הכי טוב". משפיענים כמו מוראד, שהפכו לדמויות קאלט, הטיפו שהממ-קוינים הם "הדת החדשה" – אבל רק אם הם "מייצרים ערך". זו הייתה סחטנות רגשית שיווקית, עטופה בהבטחות גדולות. מוראד, שברגע אחד הבטיח שהממ-קוינים יצילו את העולם וברגע אחר הודה שזה הכל תחרות, סימל את הכאוס התרבותי של התקופה. הקריפטו הפך ל"כלכלת תשומת לב", שבה הצ'ארטים, הציוצים, והסרטונים בטיקטוק קבעו את המחירים יותר מאשר טכנולוגיה או חזון.

הדרך לפאמפ-פאן

בין כל הנונסנס, פרויקט אחד התבלט כסמל של הטירוף החדש: Pump.fun. הפלטפורמה הזו, שהושקה בסולנה ב-2024, הפכה את יצירת הממ-קוינים למשחק ילדים. תמורת כמה דולרים, כל אחד יכול היה להשיק טוקן עם שם מגוחך – כמו "CatInABox" או "MoonLad" – ולקוות שהקהילה תרוץ אחריו. Pump.fun הפכה ללהיט: ב-2024, היא רשמה נפח מסחר של מיליארדי דולרים, והפכה למנוע ההייפ המרכזי של הקריפטו. זו הייתה דמוקרטיזציה של הסקאמים – או אולי של היצירתיות, תלוי את מי שואלים.

השיטה של Pump.fun הייתה פשוטה אך מבריקה: היא אפשרה השקות מהירות של טוקנים, עם בריכות נזילות אוטומטיות שמשכו טריידרים. אבל היא גם חשפה את האבסורד: רוב הטוקנים היו חסרי ערך תוך שעות, והמשחק היה למצוא את הפאמפ לפני שהוא הופך לדאמפ. Pump.fun השאירה סקטורים שלמים של קריפטו – כמו "נכסים בעולם האמיתי" (RWA), גיימינג, ואפילו פרויקטי AI – הרחק מאחור. הממ-קוינים, עם סוכני AI מהירים שייצרו תוכן ויראלי, הפכו למלכים החדשים של הסצנה. הקהילה התמכרה למציאת ה"נראטיב" הבא – הסיפור שיגרום לטוקן לזנק – או לקריאה נכונה של הצ'ארטים.

התופעה הזו חשפה מגמה עמוקה יותר: הקריפטו הפך לתחרות של מהירות, תשומת לב, ויכולת לזהות את ההייפ לפני כולם. טריידרים כונו "סנייפרים", מפתחים הפכו ל"דבלופרים" שייצרו קוד בזריזות, ופארמרים חיפשו תשואות בבריכות נזילות. משפיענים, שתמיד הדגישו שהם "לא נותנים המלצות פיננסיות", שלטו בשיח, והפכו את הקריפטו לעולם של תוכן מציצני, שבו הסרטון הנכון בזמן הנכון יכול להפוך טוקן חסר ערך למיליונים.

מגמות עומק: החברה והכלכלה משתנות

הקריפטו לא היה רק על כסף; הוא שיקף את החברה שלנו. אחרי הקורונה, העולם הפך למקום של קיטוב, חוסר אמון, וחיפוש אחר משמעות. הקריפטו הציע בריחה – עולם שבו כל אחד יכול להפוך למיליונר, או לפחות להרגיש ככה לרגע. אבל הוא גם חשף את החולשות שלנו: התמכרות להייפ, חוסר סבלנות, ונטייה ללכת אחרי המספרים הגדולים. פרויקטים כמו Tron ו-Pump.fun הראו שהקהל לא תמיד מחפש ערך אמיתי; הוא מחפש תנועה, התרגשות, והבטחה לזינוק.

המגמות העמוקות היו ברורות:

1. כלכלת תשומת הלב: הקריפטו הפך למשחק שבו המנצח הוא מי שמושך הכי הרבה עיניים. משפיענים, סרטונים ויראליים, וציוצים מתוזמנים היו חזקים יותר מאלגוריתמים מורכבים.

2. 
   

3. דמוקרטיזציה של הסיכון: פלטפורמות כמו Pump.fun אפשרו לכל אחד להפוך ל"יזם" קריפטו, אבל גם הפכו את התרמיות לנגישות יותר. הסקאם כבר לא היה נחלתם של נוכלים מקצועיים; הוא הפך לחלק מהמשחק.

4. 
   

5. חזרה לאידיאליזם? למרות הכאוס, היו ניצוצות של תקווה. קהילות קטנות המשיכו לפתח פרויקטים כמו DeFi ופתרונות שכבה-2 (Layer-2) שמטרתם להפוך את הבלוקצ'יין ליעיל יותר. היו כאלה שחלמו על חזרה לחזון המקורי של סטושי – עולם מבוזר שבו האמון נשען על קוד, לא על אנשים.

   
   

סיכום: אימפריית הנונסנס ממשיכה לרקוד

הקריפטו שלאחר 2022 היה סיפור של שיקום והתבגרות, אבל גם של נונסנס מפואר. ה"דיג'נים" – אלה שנהנו מהמשחק, מהעליות ומהירידות – היו המנצחים האמיתיים. הם לא בהכרח שמרו על ההון שלהם, אבל הם חיו את החלום, צחקו בדרך, והפכו את הקריפטו לתופעה תרבותית. לעומתם, אלה שחיפשו משמעות עמוקה יותר – בין אם בחופש כלכלי או במהפכה טכנולוגית – נתקלו לעיתים קרובות באכזבה.

אימפריית הנונסנס ממשיכה לרקוד, עם ממקוינים, משפיענים, ופלטפורמות כמו Pump.fun שמזריקות אנרגיה חדשה. אבל השאלות נותרות: האם הקריפטו הוא באמת הדרך לחירות, או סתם קזינו דיגיטלי משוכלל? האם אנחנו יכולים לבנות עולם שבו האמון נשען על קוד, לא על תאוות בצע? והאם, בסופו של דבר, נצליח לצאת ממצרים הדיגיטלית, או שנמשיך לרקוד במדבר של אבק ומלכודות? המחול ממשיך, והמראה שעל הקיר עדיין לא ענתה: מי הסקאמר הכי יפה בעיר?

פרק 9: אי.טי.אף.פאן? – הלייב של פאמפ-פאן והצל של ההתפוצצות הבאה

הקריפטו הוא קרקס דיגיטלי, עם זרקורים מסנוורים, תרועות קהל, וקרקעות חלקלקות שמפילות את התמימים.

ב-2024-2025, פאמפ-פאן הפכה ללהטוט המרכזי – פלטפורמה שזרקה ממטבעות כמו סוכריות לקהל, אבל גם הציתה שערוריות עם שידורי לייב שהפכו את הקריפטו לזירת היאבקות. במקביל, קרנות הסל (ETFs) של ביטקוין ואת'ריום פתחו את הדלת לוול סטריט, ושאלו: מה יקרה כשמיליונים ירצו לפדות רווחים? זהו פרק 9 – סיפור של הימורים, תרמיות, וטכנולוגיה שממשיכה לשנות את העולם, כשהצל של התפוצצות נוספת מרחף מעל. והשאלה הגדולה: כמה חמורה היא תהיה?

פאמפ-פאן: דמוקרטיזציה או כאוס?

זוכרים את פאמפ-פאן מהפרק הקודם? הם הבטיחו "דמוקרטיזציה" של הקריפטו, אבל הביאו משהו שנראה יותר כמו "דיג'נוקרטיזציה" – תערובת של יצירתיות, תרמיות, והייפ. ב-2024, הם השיקו את פיצ'ר הלייב, שידורים חיים שבהם יוצרי ממטבעות קידמו את הטוקנים שלהם. הרעיון היה פשוט: תשומת לב שווה כסף. אבל התוצאה? כאוס טהור. משתמשים שידרו הכל – מאיומים בפגיעה עצמית כדי למשוך צופים, דרך תוכן גזעני ואלים, ועד וידויים בלייב על תרמיות. דוגמה? יוצר של טוקן "SHILLBOY" הודה בשידור שהוא מתכנן לברוח עם הכסף, והשאיר משקיעים עם הפסדים של מיליונים. ב-X התפשטו סיפורים על משתמשים שהשתמשו בלייב כדי לעורר FOMO (פחד מהחמצה), מה שהוביל לזינוקים של 500% ואז התרסקויות.

השערוריות האלה חשפו את האמת העירומה: פאמפ-פאן הפכה לקזינו, שבו רק 1-2% מהמשתמשים – בעיקר יוצרים ומשפיענים – הרוויחו, בעוד הרוב הפסיד הכל. מחקר מ-2025 הראה שמשקיעים קטנים, שקנו טוקנים מתוך התלהבות, נתקעו עם מטבעות חסרי ערך או בריכות נזילות שנעלמו. הקהילה התחילה להשתמש בכלים כמו Dune Analytics לזיהוי תרמיות, אבל הנזק כבר נעשה. במרץ 2025, פאמפ-פאן הוסיפה כללי תוכן מחמירים, אך המשיכה להשיק פיצ'רים חדשים כמעט מדי יום, כמו "King of the Hill" שדירג טוקנים פופולריים, והמשיכה למשוך המונים עם היצירתיות השנויה במחלוקת שלה.

מי עומד מאחורי פאמפ-פאן? זו שאלה קשה. הפלטפורמה פועלת באופן מבוזר, בלי חברה רשמית או משרדים פומביים. המפתחים, שמכונים בשמות קוד כמו "Team Pump" ב-X, נשארים אנונימיים. שמועות ב-2025 טענו שהצוות פועל ממקומות שונים, אולי דובאי או סינגפור, אבל אין הוכחות. חלק מהקהילה רואה בזה חלק מהקסם של הקריפטו – ביזור אמיתי. אחרים חושדים שזה מסתיר כוונות מפוקפקות. מה שבטוח: פאמפ-פאן ממשיכה להמציא את עצמה מחדש, כמו קרקס שמשנה את ההצגה כל יומיים.

קרנות הסל: המיינסטרים והמלכודת

קרנות הסל של ביטקוין ואת'ריום, שאושרו בארצות הברית ב-2024, הפכו את הקריפטו לנחלת הכלל. יש המון קרנות – החל מענקיות כמו IBIT של בלאקרוק (54 מיליארד דולר בנכסים) ו-Fidelity Wise Origin Bitcoin Trust (19.17 מיליארד דולר), ועד קרנות קטנות יותר כמו BTCW של WisdomTree (נפח מסחר יומי של כ-10 מיליון דולר) או EZBC של Franklin Templeton (כ-15 מיליון דולר). בישראל, קרנות מחקות ביטקוין הושקו בסוף 2024, עם דמי ניהול של 0.20%-0.65%, והן עוקבות אחר מדדים כמו CME CF Bitcoin Reference Rate.

אבל כשמסתכלים על הקרנות הקטנות יותר, מתחילה הבעיה. קרנות כמו BTCW או BTCO של Invesco, עם נפחי מסחר נמוכים (10-20 מיליון דולר ביום), עלולות להיתקל בקשיי נזילות אם משקיעים ירצו לפדות המונית. תארו לעצמכם תסריט: הביטקוין מזנק פתאום ל-200,000 דולר בשבוע הבא, נשאר שם יומיים, ואז צונח חזרה ל-107,000 דולר (המחיר ביוני 2025). כמה יצליחו לממש רווחים ביומיים האלה? לא הרבה. קרנות עם נפח מסחר נמוך לא יוכלו לעמוד בקצב של פדיונות המוניים, במיוחד אם הזינוק יקרה בסוף שבוע, כשהמסחר מוגבל. רשתות כמו ביטקוין או סולנה כבר הראו סימני עומס ב-2025, עם עיכובים בעסקאות בזמן שיאי מסחר בפאמפ-פאן.

מה עלול להוביל לקשיי נזילות? ראשית, נפחי מסחר נמוכים בקרנות קטנות, שמגבילים את היכולת למכור במהירות. שנית, עומס על רשתות הבלוקצ'יין, שיכול לעכב העברות מטבעות מהקרנות למשמורנים. שלישית, התנהגות הקהל: FOMO יכול לדחוף משקיעים לפדות בו-זמנית, וליצור אפקט דומינו. תופעה כזו עלולה להוביל להתפוצצות בועה – מחירים שמזנקים ואז קורסים, כשמשקיעים שחלמו לפדות רווחים נתקעים בתור דיגיטלי ארוך.

הקולות: רעש של דעות

הקהילה מלאה בקולות – ממשפיענים אנונימיים ב-X שמבטיחים "ירח" לממטבעות, ועד אנליסטים שמזהירים מפני תנודתיות. כולם מדברים, ואף אחד לא באמת יודע. יש שחוזים שביטקוין יגיע ל-200,000 דולר, אחרים טוענים שהשוק ידשדש שנים. יש שרואים בקרנות הסל את הגושפנקא הסופית לקריפטו, ויש שחוששים שהן יוצרות תלות בגופים כמו בלאקרוק, שסותרים את רוח הביזור. תמיד יש חשש מאירוע ברבור שחור שיוביל לירידות חריגות, אבל הרעש הזה – מגוון הדעות האינסופי – הוא מה שמניע את הקריפטו. אין תשובה אחת, רק המון קולות שצועקים יחד.

אנחנו? אנחנו חושבים שהקריפטו הוא סיפור של תשוקה וסיכון. פאמפ-פאן היא דוגמה מושלמת: היא נותנת כוח ליצור, אבל גם מזמינה תרמיות. קרנות הסל פותחות דלתות, אבל הקטנות עלולות להיתקע כשהקהל ירוץ לפדות. אם ביטקוין יזנק ל-200,000 דולר ויישאר שם יומיים, אולי כמה אלפים יצליחו לפדות בקרנות הגדולות כמו IBIT, אבל בקרנות הקטנות? רוב המשקיעים ימצאו את עצמם ממתינים, במיוחד בסוף שבוע, כשהמסחר דליל והרשתות עמוסות.

הטכנולוגיה: הלב שממשיך לפעום

הבלוקצ'יין הוא הכוכב האמיתי. הוא מפשט תהליכים – מאימות עסקאות ועד חוזים חכמים – ומחליף סמכויות ריכוזיות כמו בנקים. פרויקטים כמו Polygon ו-Arbitrum ממשיכים להוזיל עסקאות, וחברות כמו IBM משתמשות בבלוקצ'יין לשרשראות אספקה. לא משנה אם הקריפטו יקר או זול, הטכנולוגיה כאן להישאר.

לאן זה הולך?

פאמפ-פאן היא מראה של הקריפטו: יצירתית, כאוטית, ומלאת סיכונים. קרנות הסל מביאות לגיטימציה, אבל הקטנות עלולות להפיל משקיעים שחולמים על רווחים מהירים. השוק עשוי לזנק, לדשדש, או להתפוצץ – ואף אחד לא יודע מתי. אבל הקריפטו ממשיך לרקוד, בין תרועות הקהל לצל ההתפוצצות הבאה. השאלה היא לא רק כמה היא תהיה חמורה, אלא מי יצליח לפדות לפני שהמוזיקה תיעצר.

פרק 10 "האמריקני המהיר ביותר"

גיבורים, נוכלים, או סתם הזויים?  קווים לדמותם של קצת מהממליצנים הידועים לשמצה ביותר בטוויטר

הקריפטו התחיל כחלום גדול: מערכת פיננסית מבוזרת, חופשית ממתווכים, שקופה וצודקת. סטושי נקמוטו, הדמות המסתורית שיצרה את הביטקוין ב-2009, דמיין עולם שבו האמון נבנה על קוד, לא על בנקים או ממשלות. אבל איפשהו בדרך, החלום הזה הפך למשחק מחשב ענקי – קזינו דיגיטלי שבו כולם מנסים לעקוץ את כולם, וההבטחה הגדולה התכסתה בשכבה עבה של **אבק דיגיטלי**. זהו סיפור על מלחמת מעמדות סמויה, על קריסת הפאסון הישן של האליטות האקדמיות והפיננסיות, ועל דור חדש של קאובויים דיגיטליים שרוכבים על גלי ההייפ. במרכז הסיפור עומד דמות כמו לילנד פאוסט – "האמריקני הסולו המהיר ב-50 מדינות" – גיבור תרבות או אנטי-גיבור שמגלם את הפרדוקס של הקריפטו. ולמה סטושי פרש והשאיר מאחוריו מיליון ביטקוין? בואו נצלול.

מלחמת מעמדות סמויה: קריסת הפאסון הישן

הקריפטו הוא לא רק טכנולוגיה; הוא תופעה תרבותית שחושפת שברים עמוקים בחברה. בעולם הישן, האליטות האקדמיות, המקצועיות והפיננסיות שלטו במשחק. בנקאים בוול סטריט, פרופסורים עם תארים, ויועצי השקעות בחליפות קבעו מי ירוויח ומי יפסיד. אבל הקריפטו שינה את הכללים. הוא נתן כוח לדור חדש – צעירים, חסרי סבלנות, ולעיתים חסרי השכלה פורמלית, שהפכו ל"קאובויים דיגיטליים". הם לא צריכים תואר מ-Harvard או חשבון בנק שווייצרי; הם צריכים ארנק דיגיטלי, חיבור לאינטרנט, וקצת חוצפה.

זו מלחמת מעמדות סמויה: הישן מול החדש, המסורתי מול המהפכני. האליטות הישנות מאבדות את הפאסון שלהן כי הקריפטו הפך את המשחק לדמוקרטי יותר – אבל גם כאוטי יותר. כשכולם יכולים להפוך ל"משקיעים" או "פרומוטרים", הכוח מתפזר, אבל גם האחריות מתמוססת. התוצאה? שוק שבו ההבטחה לשוויון הופכת למשחק של "מי יעקוץ ראשון".

ה"ממליצן": גיבור תרבות או אנטי-גיבור

במרכז הסיפור הזה עומד לילנד פאוסט, דמות שמגלמת את הרוח של הקאובויים החדשים. הוא לא סתם בחור ששבר שיא בנהיגה סולו מהירה דרך 50 מדינות אמריקאיות; הוא סמל של מרד – אדם שמפרק את המוסכמות עם שפה בוטה, גישה מאצ'ואיסטית, וזעם ראפרי-גנגסטרי שמסתיר אישיות יצירתית ורגישה. פאוסט הוא לא רובין הוד; הוא לא גונב מהעשירים כדי לתת לעניים. הוא גם לא נביא או נושא בשורה. הוא פשוט בחור שראה הזדמנות, תפס אותה, והפך אותה למותג.

אבל למה הקהל לא התחבר לשידורים שלו? למה קהילת הטריידרים, שחיה על דרמה והייפ, לא ממש חיבקה אותו? התשובה טמונה בפרדוקס של הקריפטו: אנשים אוהבים את הרעיון של המרד, אבל לא תמיד מתחברים למי שמייצג אותו. הסגנון של פאוסט – האבסורד, המאצ'ו, הזעם – הוא כמו מראה שמראה לקהל את עצמו: קצת מבולבל, קצת כועס, קצת מחפש משמעות בעולם של כאוס. במקום לעודד אותו, הקהל מעדיף לשים אותו על "מיוט" ולחפש את ההייפ הבא.

נורמליזציה של הראג-פול? משחק מחשב או תרבות חדשה?

הקהילה שכן התחברה לפאוסט היא לא הקהל הרחב, אלא קבוצה קטנה של טריידרים הזויים, פואטיים וסנייפרים – כאלה שרואים בקריפטו לא השקעה ולא הימור, אלא **משחק**. בשנים האחרונות, הראג-פול – שבו מפתחי טוקן מפמפמים אותו ואז נוטשים עם הכסף – הפך כמעט לנורמה. זה כבר לא נתפס כפשע, אלא כחלק מהמשחק. כמו שאמרת, זה לא שונה מבחור שמוציא את כל הכסף שלו על כדורסל או הוקי – זה תחביב, תחרות על התואר, לא על הכסף עצמו.

הנורמליזציה הזו היא תופעה תרבותית מדהימה ומדאיגה. כשמשהו כמו ראג-פול הופך ל"ממקוין" (meme coin) – טוקן ללא ערך מהותי שקיים רק בשביל הצחוקים – קשה להאשים מישהו. אם כולם יודעים שזה משחק, איך אפשר לבוא בטענות למי שמשחק לפי הכללים? זה כמו לכעוס על מישהו שקנה כרטיס לוטו והפסיד. אבל זה גם מראה כמה רחוק התרחקנו מהחזון המקורי של הקריפטו: במקום מערכת שמשחררת אותנו, יש לנו קזינו שבו ה"גנבים הפשוטים" – פרומוטרים, טריידרים, ואפילו משקיעים קטנים – מנסים לעקוץ אחד את השני.

אז למה סטושי פרש ו"שרף" את המיליון ביטקוין שלו?

סטושי נקמוטו, האב המייסד של הביטקוין, נעלם מהזירה ב-2011, והשאיר מאחוריו כמיליון ביטקוין – שווי של מיליארדים כיום – בלי לגעת בהם. יש אגדה אורבנית שאומרת שהוא "שרף" אותם כדי "לפחות שתהיה רצפה לביטקוין", כלומר כדי למנוע הצפה של השוק ולהבטיח ערך יציב. אבל האמת כנראה פשוטה יותר: סטושי ראה לאן הרוח נושבת. הוא הבין שהחלום שלו – מערכת פיננסית שקופה והוגנת – הופך למשחק של תאוות בצע והייפ. הוא לא רצה להיות חלק מזה.

כשאנחנו מסתכלים על דמויות כמו לילנד פאוסט או קהילת הטריידרים שחוגגת ראג-פולים, אפשר להבין למה סטושי פרש. הוא לא רצה להפוך לפרומוטר, לא רצה להיות "גיבור תרבות" כמו פאוסט, ולא רצה להשתתף בקזינו. הוא יצר כלי מהפכני, אבל לא יכול היה לשלוט במה שהאנושות תעשה איתו. כשאנשים התחילו להפוך את הבלוקצ'יין למכונת הימורים, הוא בחר לעזוב – ולהשאיר את הביטקוין שלו כסוג של מחאה שקטה.

מהפכת הרמאים הפשוטים: לאן זה לוקח אותנו?

הקריפטו, עם כל הכאוס שלו, הוא לא סיפור של גיבורים או נבלים. הוא לא סיפור של רובין הוד שגונב מהעשירים, ולא סיפור של נביאים שמביאים בשורה חדשה. הוא סיפור של "גנבים פשוטים" – אנשים רגילים שמנסים לתפוס הזדמנות בעולם שבו הכללים התהפכו. לילנד פאוסט, עם השיא שלו ב-50 מדינות והשידורים הבוטים שלו, הוא לא גיבור תרבות קלאסי. הוא סמל של הדור הזה: יצירתי, כועס, מבולבל, ותקוע בין החלום של המהפכה למציאות של הקזינו.

הקהל הרחב, ששם אותו על מיוט, והקהילה הקטנה של הטריידרים שחוגגים את המשחק – כולם חלק מאותה תרבות חדשה. זו תרבות שבה ראג-פול הוא לא פשע, אלא אתגר; שבה שיטקוינים הם לא השקעה, אלא תחביב; ושבה הערך האמיתי הוא לא הכסף, אלא התואר – להיות זה ש"ניצח" את המשחק. אבל מה המחיר? 9.3 מיליארד דולר בהפסדים ב-2024, על פי דו"ח ה-FBI, הם רק קצה הקרחון. המחיר האמיתי הוא אובדן האמון – בעצמנו, בקהילות שלנו, וברעיון שהטכנולוגיה יכולה לשנות את העולם.

אז מה עושים עם האבק הדיגיטלי הזה?

אנחנו לא צריכים להפסיק לשחק את המשחק, אבל אנחנו כן צריכים לשחק אותו בצורה חכמה יותר. זה מתחיל בחינוך: ללמוד לזהות את ההייפ, להבדיל בין פרויקטים עם ערך אמיתי לשיטקוינים שמבטיחים את הירח, ולהבין שהמשחק הזה הוא לא רק על כסף, אלא על מה שאנחנו בונים יחד. זה ממשיך בדוגמה אישית: במקום להפוך לפרומוטרים כמו פאוסט, אפשר לבנות קהילות שמקדמות יושרה ושיתוף פעולה.

וסטושי? הוא כנראה יושב אי שם, צופה בנו מהצד, ומחייך לעצמו. הוא לא שרף את הביטקוין שלו כדי לתת רצפה לשוק; הוא השאיר אותם כתזכורת שהערך האמיתי הוא לא במספרים על המסך, אלא בחזון שהתחיל הכל. השאלה היא אם אנחנו, הדור של הקאובויים הדיגיטליים, נצליח להרים את הראש מעל האבק ולבנות משהו ששווה יותר ממשחק.

הקריפטו הוא לא סיפור של גיבורים או נבלים; הוא סיפור של אנשים פשוטים שמנסים לנווט בעולם חדש. לילנד פאוסט, עם כל הזעם והיצירתיות שלו, הוא סמל של התקופה הזו – לא רובין הוד, לא נביא, אלא קאובוי דיגיטלי שרוכב על גלי ההייפ. אבל אם נמשיך לראות בראג-פולים משחק מחשב, נשאר תקועים באבק. הגיע הזמן להרים את הראש, ללמוד מהטעויות, ולבנות משהו ששווה יותר מתואר במשחק.